יוני אשר – סיפור אב במאבק להשבת משפחתו מהשבי
- מבוא: סיפורו של יוני אשר והמאבק הבלתי מתפשר
- השבת השחורה: הרגע ששינה הכל עבור משפחת אשר
- האיכון בחאן יונס והסרטון המצמרר
- המאבק הציבורי והמסע להעלאת המודעות
- קולו של יוני אשר בזירה הבינלאומית
- רגע האיחוד: שובן של דורון והבנות הביתה
- האתגרים שאחרי השחרור: שיקום וקשיים
- יוני אשר כסמל למאבק החזרת החטופים
- סיכום: התקווה והמחויבות להמשך המאבק
יוני אשר – סיפור אב במאבק להשבת משפחתו מהשבי הוא אחד הסיפורים המטלטלים והמפורסמים ביותר שיצאו ממתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר 2023. כאזרחית ישראלית, אני זוכרת היטב את הימים הראשונים של חוסר הוודאות והחרדה, ואת פניו של יוני אשר, שהפך במהרה לסמל למאבק להחזרת החטופים. סיפורו האישי נגע בלבבות רבים בישראל ובעולם, והדגיש את הזוועה הבלתי נתפסת של חטיפת אזרחים, נשים וילדים, על ידי ארגון הטרור חמאס. המסע של יוני להחזרת אשתו דורון כץ אשר ובנותיהם הקטנות, רז ואביב, חשף את האומץ, הנחישות, אך גם את הכאב והבירוקרטיה שעימה נאלצו משפחות החטופים להתמודד. במאמר זה נצלול לעומק סיפורו של יוני אשר, החל מרגעי האימה של השבת השחורה, דרך המאבק הציבורי והמסע להעלאת המודעות בעולם, ועד לרגע המרגש של שובן הביתה והאתגרים הניצבים בפניהם מאז.
השבת השחורה: הרגע ששינה הכל עבור משפחת אשר
בבוקר ה-7 באוקטובר, כפי שכולנו למדנו לדעת באותם ימים נוראים, מחבלי חמאס חדרו ליישובים רבים בעוטף עזה וביצעו מעשי טבח וחטיפה אכזריים. דורון כץ אשר ובנותיה רז (אז בת 4) ואביב (אז בת שנתיים וחצי) שהו בקיבוץ ניר עוז, בבית אמה של דורון, אפרת כץ ז”ל. בעוד יוני שהה בביתם באזור השרון, קיבל שיחת טלפון מדורון, שסיפרה לו במילים מבוהלות על חדירת מחבלים לבית ועל קולות ירי. השיחה נותקה בפתאומיות, והותירה את יוני בחוסר אונים מוחלט ועם חשש נורא לגורלן.
איך אפשר לתאר את התחושה המזעזעת הזו? רגע אחד אתה מדבר עם אשתך והבנות שלך, וברגע הבא קשר מתנתק והעולם מתהפך. אני יכול רק לדמיין את הבהלה והאימה שאחזו בו, ואת הניסיונות הנואשים ליצור קשר, לקבל מידע, להבין מה קורה במרחק של שעה נסיעה ממנו, באותו בוקר שהתחיל כמו כל בוקר שבת רגיל והפך לסיוט לאומי ואישי.
עבור יוני אשר, כמו עבור משפחות רבות אחרות, השבת השחורה לא הייתה רק אירוע חדשותי מחריד – היא הייתה פלישה ברוטלית לתוך ליבת חייו, שקרעה ממנו ברגע אחד את יקיריו. זה היה הרגע שבו האב, בן הזוג, הפך בין לילה לאקטיביסט בעל כורחו, מגויס למאבק על החיים עצמם.
האיכון בחאן יונס והסרטון המצמרר
לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר עם דורון שלא צלחו, יוני השתמש באפליקציה לאיתור מכשירים סלולריים ואיכן את הטלפון של אשתו בחאן יונס, עזה. הבנה הזו, שבני משפחתו נמצאים מעבר לגבול בשליטת ארגון טרור, הייתה קשה מנשוא. כעבור זמן קצר, ראה יוני סרטון שהופץ ברשתות החברתיות, ובו זיהה את דורון, רז ואביב, כשהן מוקפות במחבלים ומובלות על עגלה. רגע הזיהוי הזה היה הרגע שבו החשש הגדול ביותר הפך למציאות איומה וודאית. “ראיתי את הסרטון – וישר הבנתי”, סיפר יוני בכאב. הוא זיהה את אשתו למרות שכיסו את ראשה, זיהה את בנותיו הקטנות, אפילו אחת מהן הייתה מכוסה לחלוטין.
צפייה בסרטון כזה, שמתעד את חטיפת בני משפחתך לתוך שטח עוין, היא חוויה בלתי ניתנת לעיכול. זה לא סרט, זו מציאות אכזרית שמתרחשת לך מול העיניים. מה עובר בראש ברגעים כאלה? כעס? פחד? שילוב בלתי אפשרי של שניהם יחד עם נחישות פתאומית לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה. יוני אשר לא נשבר, אלא גייס את כל כוחותיו למען מטרה אחת: להחזיר את משפחתו.

This image is a fictional image generated by GlobalTrendHub.
המאבק הציבורי והמסע להעלאת המודעות
מרגע שהבין את גורלן של אשתו ובנותיו, יוני אשר הפך לאחד הקולות הבולטים במאבק להחזרת החטופים. הוא התראיין אינספור פעמים בכלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים, השתתף בעצרות, נפגש עם פוליטיקאים ומנהיגים, ועשה כל שביכולתו כדי להשאיר את סיפור משפחת אשר ואת סיפורם של כל החטופים האחרים בתודעה הציבורית. הוא דיבר בכאב על הקושי לקבל מידע מהרשויות ועל תחושת ההפקרות הראשונית. “פניתי למשטרה כמה פעמים… לא יצרו איתי קשר מכוחות הביטחון. איפה המדינה? איפה לקיחת האחריות? אני רואה רק הפקרות”, אמר באותם ימים קשים.
המסע הציבורי של יוני לא היה קל. הוא נאלץ לחשוף את כאבו האישי בפני העולם כולו, לשחזר שוב ושוב את הרגעים הנוראים של החטיפה, ולדבר על בנותיו הקטנות המוחזקות בשבי. הוא הפך לפנים של המאבק, מסמל את הסבל האנושי שמאחורי הכותרות והסטטיסטיקות. מאבקו זה יצר גל של הזדהות ותמיכה, והיה חלק משמעותי בלחץ הציבורי שהופעל על ממשלת ישראל ועל הקהילה הבינלאומית לפעול לשחרור החטופים.
קולו של יוני אשר בזירה הבינלאומית
בניסיון להרחיב את מעגל הלחץ, יוני אף נסע לגרמניה (דורון בעלת אזרחות גרמנית) כדי לגייס תמיכה בינלאומית. הוא נפגש עם פוליטיקאים גרמנים והסביר להם את המצב המורכב ואת הצורך הדחוף לפעול לשחרור החטופים בעלי האזרחות הכפולה. הוא הבין שכדי להשפיע באמת, יש צורך בקול בינלאומי חזק, ופעל בכל דרך אפשרית כדי להפוך את סיפורו האישי לסיפור גלובלי, כזה שיחייב את העולם לפעולה. המסע שלו לגרמניה היה צעד אסטרטגי חשוב במאמץ להפעיל לחץ על חמאס דרך מדינות אירופה והקהילה הבינלאומית כולה. אני מאמינה שמאמצים כאלה, לצד מאמצים רבים אחרים של משפחות וארגונים, היו גורם משפיע בהנעת התהליך שהוביל לעסקאות לשחרור חלק מהחטופים.
רגע האיחוד: שובן של דורון והבנות הביתה
לאחר 49 ימים בשבי חמאס, במסגרת הפעימה הראשונה של עסקת שחרור חטופים, שוחררו דורון כץ אשר, רז ואביב, יחד עם חטופים נוספים. רגע האיחוד היה מרגש ועוצמתי, וצילומים שלו שודרו בכל העולם. יוני פגש את משפחתו בבית החולים שניידר, והמפגש הזה סימל לרבים נקודת אור קטנה בתוך תקופה קשה ומכאיבה כל כך. “משפחתי שבה אלי הביתה מהשבי”, אמר יוני לאחר מכן. הוא תיאר את השבועות הראשונים לאחר השחרור ואת השיחות הקשות עם בנותיו, ששיתפו אותו בחוויות מהשבי במילים של ילדות קטנות. הן שאלו שאלות תמימות ומצמררות על ה”רשעים” ועל סבתא אפרת ז”ל שנרצחה לעיניהן.
קשה לדמיין את המורכבות הרגשית של מפגש כזה. שמחה עצומה על שובן הביתה מתערבבת עם כאב עמוק על מה שעברו, על האובדן של אפרת, ועל הדרך הארוכה לשיקום. אני מניחה שאין מילים שיכולות באמת לתאר את התחושות האלה, שילוב של הקלה עצומה וטראומה עמוקה.
האתגרים שאחרי השחרור: שיקום וקשיים
השחרור מהשבי לא היה סוף הסיפור, אלא תחילתו של מסע שיקום ארוך ומורכב. דורון והבנות נאלצו להתמודד עם הטראומה הקשה שחוו, עם האובדן של אפרת, ועם הצורך לחזור לחיים נורמליים ככל הניתן. יוני עצמו נאלץ גם הוא לעבור תהליך, להתמודד עם מה שעבר עליו כשהיה מחוץ לשבי ונלחם למען שובן, ועם המציאות החדשה לאחר שובן.
בחודשים האחרונים פורסמו ידיעות על פרידתם של יוני ודורון, דבר שהוסיף עוד רובד של מורכבות וכאב לסיפורם האישי, וזאת לצד לידתה של בת נוספת לדורון. יוני התייחס בפומבי לפרידה, וכן לקמפיין מימון המונים שיזמה דורון, והבהיר את עמדתו לגבי אי-דיוקים שלטענתו פורסמו בנושא. מקרים כאלה מדגישים כמה מורכבים החיים אחרי טראומה כזו, ואיך אירועים קשים ממשיכים להשפיע על היבטים שונים של החיים האישיים והמשפחתיים. זהו תזכורת כואבת לכך שההתמודדות עם השלכות החטיפה נמשכת זמן רב לאחר השחרור הפיזי.

This image is a fictional image generated by GlobalTrendHub.
יוני אשר כסמל למאבק החזרת החטופים
על אף הקשיים האישיים והמשפחתיים, יוני אשר ממשיך להיות קול פעיל ומשמעותי במאבק הציבורי להחזרת כל החטופים המוחזקים עדיין בעזה. הוא מדגיש בכל הזדמנות שלא יחגוג באמת עד שישוב אחרון החטופים לביתו. עמדתו זו, המבטאת סולידריות עמוקה עם שאר משפחות החטופים, הפכה אותו לסמל של התקווה והמחויבות הלאומית שלא להפקיר אף אחד בשבי. הוא מייצג את הדרישה הבלתי מתפשרת של החברה הישראלית להחזרת כל הנשים, הגברים, הילדים והקשישים שנחטפו מבתיהם. סיפורו מזכיר לנו כל העת שיש פנים ושמות מאחורי הסטטיסטיקה, ושיש משפחות שחייהן נעצרו ב-7 באוקטובר ולא יחזרו למסלולם עד שכל יקיריהן יהיו שוב בטוחים בביתם.
אני חושבת שחשוב לזכור את יוני אשר לא רק כקורבן של הנסיבות, אלא כדמות שהפכה למגדלור של נחישות ואקטיביזם. המסע שלו, על כל מורכבותו, הוא תזכורת כואבת למחיר הנורא של הטרור, אך גם עדות לכוחה של רוח האדם ולאומץ הלב שמתגלה ברגעים הקשים ביותר.
סיכום: התקווה והמחויבות להמשך המאבק
סיפורו של יוני אשר, סיפורו של יוני אשר ומשפחתו, הוא סיפור שכולנו צריכים לזכור. הוא החל ברגע של אימה בלתי נתפסת בשבת השחורה, המשיך במאבק עיקש ונוגע ללב להחזרת אשתו ובנותיו, והגיע לשיאו ברגע המרגש של האיחוד. אולם, כפי שראינו, המסע לא הסתיים בשחרור. האתגרים הרגשיים, הפיזיים והמשפחתיים נמשכים, והמאבק הציבורי למען שחרור כל החטופים עדיין בעיצומו. יוני אשר נותר דמות מרכזית במאבק הזה, קול שמזכיר לנו שלא נשלם עד שיחזור אחרון החטופים. סיפור יוני אשר הוא תזכורת כואבת וחשובה לעוצמתה של רוח האדם מול רוע בל יתואר, ולמחויבות של כולנו לא לשכוח את אלה שעדיין נמצאים שם, הרחק מהבית, ולהמשיך לפעול למען שובם המהיר והבטוח.
בסופו של דבר, סיפורו של יוני אשר ומשפחתו הוא חלק בלתי נפרד מהנרטיב הלאומי של ישראל מאז אוקטובר 2023. הוא משקף את החוסן, הכאב, האובדן, והתקווה הבלתי נגמרת שמאפיינים את התקופה הזו. אני מקווה שיום יבוא ונוכל לספר את סיפורו כחלק מסיפור של ניצחון מלא – ניצחון שבו כל החטופים שבו הביתה בשלום, והחברה הישראלית החלה בתהליך שיקום אמיתי ומעמיק.